אזכרה 4 שנים

פתאום מתעורר בי צורך לכתוב, אולי מהסיבה שהפגישה שלי עם המוות במלחמה העלתה בי מחשבות חדשות, אולי בגלל החיים עם מיטל בארבע שנים האחרונות, חיים שהם טיפה שונים, אחרים גם ביחס לקשר שלנו, או אולי צורך במקום משלי בהתמודדות עם הפרידה מלאה.

אני זוכר שבאזכרה הראשונה בה ציינו שנה ללכתה, קיימנו מפגש בבית משפחת שחר, בו העלנו זיכרונות וסיפורים. ואני זוכר את עצמי מדבר שם על לאה, על האווירה המיוחדת שהיא הנחילה לבית הזה, על מבטה הנעים, והחיוך שהתפרש לי כהודיה על נוכחותי. הרגשתי שכולם מסכימים. אבל יכול להיות שלא היה לזה מספיק מקום. כי 4 שנים אחרי, כשמגיעים לצמתי חיים בוגרים בדמות הקמת משפחה, ועוד שאלות חיים מורכבות, הדברים מקבלים אור יותר גדול ורציני. לאה, באישיותה שהכרתי מעט אך הרבה דרך מיטל, ידעה לשים בצד מיני מכאובים, ולהתרכז במשימה שחשובה לה מכל, המשפחה שלה, התלמידים ואפשר לומר אהבת האדם בכלל. האווירה הכל כך נעימה והמכבדת את אישיותך בביתה, המבט שמסתיר מאחוריו אין סוף תחושות של "אתה רצוי כאן, תרגיש בבית, יהיה בסדר.." והכל בחיוך קטן ובברכת שלום חמימה.

אין ספק, החיים ניחנים גם באכזבות וקשיים, אפשר תמיד להדגיש את צדדים אלו, אבל כשאתה מחנך באמת, תפקידך לברור מהעולם את כוחות היופי והבנייה שלו ולהעניק חיים לחניכים ולילדים שלך. וכך לתחושתי, עשתה לאה, במי שהייתה לאורך כל חייה וכן גם בלכתה.

פרידה זו היא קשה מנשוא. היא מתחילה לפרק אט אט את המוכר, את המנגנון הנפלא של ברירת הטוב מן הרע. ישנה תחושה של קץ, אבדן התמימות וניפוץ האשליה. זה מה שלי זכור ממפגשים קודמים של פרידה או כמעט פרידה. 4 שנים אחרי, אני מתבונן בזמן הזה שעבר ורואה שהספקתי לאסוף כמה חוויות שמתכתבות עם פרידות מהסוג הזה.

היום, אני יכול לומר, שהייתי רוצה לאמץ את היכולת המדהימה הזו של לאה. בעיניי זו לא כסות! לא ולא! כסות היא הדחקת כל הדברים הקשים והשכחתם. בעיניי, זו דרך להתמודד עם המצוקות האמתיות בחיים. אני חושב שזה בדיוק מה שמיוחד בדרכה - היכולת להבין את הקושי ויחד איתו לייצר מבט אחר על החיים, מבט נעים ורך, שמקיים ומחדש רוח של חיות, בקשרים בין אנשים, בלאהוב את היפה, בלכבד את האחר, ובליצור מעגל חיים אינטימי שמהווה קרקע לצמיחה ופריחה של אחרים. כך אני רואה את מיטל ואת אחיה.. וכך גם ארצה לראות את ילדיי וקרוביי.

עוד זווית לכך, ניתן לראות בהסתכלות על הציורים של לאה. הפרטים הקטנים והחיים, יחד עם אהבה פשוטה לטבע, לפריחה ולאדם אחר. הם בשבילי סמל לרבדים הדקים והעדינים של החיים אשר הייתה היא בתשומת לב כל כך מיוחדת כלפיהם. מזה אני יכול לשער איך חינכה, מה היה מרכז מבטה. וזה גם השיעור שאני אקח ממנה לחיי ולחיינו.

בהערכה רבה ובאהבה פשוטה

זיו