ח' בכסלו תשע"א, 15 בנובמבר 2010

אל תלמידיה ושאר חבריה של לאה

שמעתי אתמול בהלווייתה של לאה דברים שיצאו מן הלב. יחד עם הדברים שנאמרו בקול היו כל אותם תלמידים וחברים אחרים, אלה שדיברו ואלה שבאו להשתתף ולא דיברו, שניכר בהם כי הם מזדהים עם הדברים ואף יכלו להוסיף עוד ועוד. לו רק ניתן היה להביע במלים את כל מה שאנו יודעים על לאה ואת כל מה שחווינו בהיכרותנו איתה כאדם.

זכינו להכיר אדם נפלא. כל מי שהכיר את לאה, ידע להעריך אותה ולקבל ממנה את שיכלה לתת, לכל אחד לפי מידתו, לכל אחד לפי יכולתו. לאה התברכה בחוכמה רבה, ומה שנתנה לכל אחד ממכריה היה כל מה שיכלה לתת לו לפי מה שיכול היה לקבל באותו זמן.

היכרותי את לאה נמשכה קצת יותר משלושים ושתיים שנים. בדברים אלה, ובדברים אחרים שעוד אומר, אנסה להסביר את מה שלמדתי והבנתי ממנה. היו ללאה חיים מלאים, עשירים, מעניינים וחווייתיים. לא היה לה רגע דל, כי היא מיצתה את הטוב ביותר האפשרי מכל דבר. כל דבר פירושו לשבת על כורסא בדשא עם עיתון או ספר, פירושו להתבונן בשקיעה או להתבונן וללמוד יצירת אמנות, פירושו גם לצייר – ולא אוכל לתאר כאן גם קצה קצהו של עולמה של לאה. אבל זהו גם עולמנו שלנו. ולו נדע כמוה להפיק את המיטב וליהנות מכל מה שאנחנו חווים. ולא שלאה הסתפקה במה שהחיים זימנו לה מעצם מהלכם. היא חיפשה ומצאה את הדברים שיעשירו את עולמה, שיתפה בהם את מי שבאמת רצה להשתתף, ונהנתה מהכל. הסקרנות והרצון לדעת ולחוות עוד ועוד היו במרכז חייה.

לאה לקחה מבני משפחתה הקרובים את המיטב. אמה אוה הייתה מחנכת ומורה וגם דודתה רחל הייתה מחנכת ומורה. לאה אהבה והעריכה את שתיהן. שתי אחיות שונות באופיין, אך שתיהן אצילות נפש, גדולות וחזקות ברוחן. הן היו מחנכות בנשמתן, מכל אחת ניתן היה ללמוד הרבה ולהחכים, ולאה עשתה זאת בגדול. ולא שהתכוונה מלכתחילה להיות דווקא מחנכת ומורה במקצועה. נסיבות שונות הביאו אותה לעסוק בהוראה, אך משהחלה בעיסוקה זה דבקה בו יותר ויותר. מתחילת דרכה ראתה את מעשה החינוך כחלק בלתי נפרד וחשוב אף יותר מההוראה כשלעצמה. היא תמיד עשתה כמיטב יכולתה בכדי לקבל כיתה לחינוך. זוהי הסיבה שלא שאפה לקבל משרות ניהול כאלה ואחרות. זה לא התאים לה ורק היה מרחיק אותה ממעשה החינוך. אם בכל זאת לקחה על עצמה לבסוף תפקיד ניהולי זה היה כנראה מפני ששוכנעה כי תהיה בתפקיד זה עבודה חינוכית לעשותה. למרות שיהושע (לפני שפרש מתפקידו כמנהל בית הספר) היה זה ששכנע אותה לראשונה לקחת על עצמה תפקיד של מרכזת שכבה, היה זה בסופו של דבר יואב (שהחליף את יהושע) שביקש והשפיע עליה לעשות את הדבר, ולאה ניגשה לתפקיד בחפץ לב. כיוון שהכירה את יואב, ידעה שמטרותיהם משותפות ושהוא ייתן לה את תמיכתו בשינויים שתרצה לעשות וביוזמות שתרצה לקדם. למזלנו לא התבדתה, והעבודה מול יואב הייתה טובה ופוריה. הקירבה ושיתוף הפעולה בין לאה ויואב נגעו ללבי.

לכם, קהל תלמידיה הגדול, הייתה לאה בראש ובראשונה חברה. כי תמיד רצתה להגיע ולהתקרב אליכם. התעניינה בדברים שמעסיקים אתכם, דאגה שיהיה לכם כל מה שאתם זקוקים לו והיא יכולה לתת, הצטערה צער רב על כל תלמיד שהיה במצוקה ושלא מצאה את הדרך לעזור לו, ורצתה שתצטיידו בכלים שייתנו לכם חיים מאושרים יותר. זכרו את לאה והיו חזקים ועצמאים. לכו אחר נטיות לבכם, קבלו את החלטותיכם החשובות בעצמכם ואל תלכו שולל אחרי אלה שמתיימרים לעשות או לייעץ לטובתכם אבל בפועל הם משמרים מסורות שאין בהן חפץ ותועלת.

לאה שאפה לעולם טוב יותר. היא עשתה מאמצים רבים כדי לעשות אותו כזה, אך כל אלה רק במסגרת האפשרי. לא היו לה יומרות להילחם בטחנות רוח. היא התקדמה היכן שראתה סיכוי להתקדם. האחווה והסולידריות בין בני האדם באשר הם היו בראש מעייניה. אך כידוע לא הכל אפשרי, ואם יוזמותיה נפלו על אזניים ערלות הרי זה מפני שעדיין לא הגיע הזמן לשינוי. חשוב לי שתדעו כי צר היה לה מאוד על האופי הכוחני והלוחמני של חלק ניכר מבאי בית הספר. הנטייה הגוברת והולכת לשנאה ולאלימות הדאיגו אותה מאוד. מי ייתן שהמאבק והשינוי בנטייה הזאת יהיה המעשה שייעשה לזכרה, וכל מי שיפעל למען סולידריות וקירוב לבבות ישווה לנגד עיניו את דמותה של לאה וירגיש כי יחד איתה הוא עושה למען עולם טוב יותר.

היה ללאה חזון נוסף שאף הוא נפל בזמנו על אזניים ערלות. היא רצתה להקים בכרמיאל מוזיאון רב תרבותי ורב לאומי. הכוונה הייתה בעיקר ללאומים שחיים בסביבתנו הקרובה. היא האמינה שמוסד כזה יקרב לבבות ויהיה מקור לפעילות תרבותית מהנה ומעשירה. מוסד כזה יכול היה לדעתה לקום בעזרתה של עיריית כרמיאל. היא אפילו הציעה מקום שנראה לה מתאים להקמת המוזיאון: על גבעה הסמוכה לפארק הגליל.

אנו לא נפרדים מלאה כי היא איתנו.

אחרי שנתיים...

עברו שנתיים והגעגועים הולכים ומתגברים. לא מזמן, כשניסיתי שוב להבין מה קורה אצלי, חשבתי שלא ממש עיכלתי, שלא לומר הבנתי, את מה שקרה. חשבתי גם שאולי אף פעם לא ממש אעכל את זה, גם מפני שאני לא רוצה בכך מפני שאני מרגיש שזה יהיה מאוד קשה. גם מבלי לעכל את מה שקרה, לאה פשוט חסרה לי יותר ויותר. היא נוכחת בהרבה מהחוויות שאני עובר. לפעמים מוזר לי שדווקא כשאני פוגש במשהו יפה במיוחד – זה יכול להיות למשל יצירה מוזיקלית מיוחדת או דברים מעניינים או יפים באופן מיוחד שמישהו אומר, בדרך כלל ב"קול המוזיקה" – דווקא אז אני מתחבר לזכרונות באופן חזק ומרגש. בכלל, דברים יפים מרגשים אותי היום יותר מבעבר. ואולי זה לא צריך להיראות לי מוזר. כי לאה מייצגת בעיניי את כל הטוב והיפה בעולם. אפשר בהחלט להגיד שלאה טיפחה את הדברים הטובים והיפים האלה. היא ידעה ליהנות מהם, לימדה אותנו ואחרים לאהוב אותם, וגם פעלה להוסיף ולמלא את העולם בדברים יפים וטובים. היא גם פעלה לא מעט בשביל למגר מן העולם את השלילי והרע שבו.

לאה הותירה אצלי חלל וחיסרונות שמאוד קשה לי למלא. לפני שנתיים חשבתי שאוכל להמשיך וללכת בדרכה או בדרכנו המשותפת. חשבתי שהחיים שלי לא ישתנו באופן מהותי. שהאובדן העיקרי הוא מה שלאה איבדה. לאט לאט מתברר לי שזה לא כך. לאה איבדה את החיים היפים שהיו לה ושעוד נכונו לה, ואילו אני איבדתי יחד עם לאה גם את כל מעיינות החכמה שהיו חלק בלתי נפרד ממנה ואת כל העולם התרבותי העשיר שהיה גם הוא חלק בלתי נפרד ממנה והפך גם לחלק ממני. אלא שלחלק הזה קשה לי עכשיו להתחבר, קשה לי להימצא בו, לחזור אליו. כשחייתי עם לאה לא צריך להתאמץ כדי להגיע אל אוצרות התרבות שהיא גילתה והנגישה לי אותם. היום אני כן צריך להתאמץ, וגם אם אתאמץ, לא נראה שאצליח להתקרב לידע, להבנה ולאהבה שלה את , האמנות וכל שאר הדברים שהם למעשה אותם הדברים היפים והטובים בעולמנו, אותם הדברים שלאה חיפשה, מצאה וגם טיפחה באופן שנראה כל כך טבעי.

במלאת שלוש שנים

אני מחזיק בידי ספר מאמרים של עמוס עוז, "באור התכלת העזה" (יצא לאור ביוני 1979), ומתוכו אקרא את הפיסקה המסיימת של המאמר על השפה העברית.

פעם, לפני שנים אחדות, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, הראו לי מסמך סודי משוכפל ובו נאמר בין היתר: "ריכוזים צבאיים מצריים אדירים בקדמת-סיני". על המלה "אדירים" העביר מישהו קו-מחיקה, ורשם מעליה בכתב-ידו: "גדולים מאוד". ואני, כנשוך-נחש, רצתי וחקרתי ולא מצאתי לי מנוחה עד שביררתי כתב-ידו של מי הוא זה. ונמצא, כמובן, שזו מחיקתו וזה רישומו של הרמטכ"ל, יצחק רבין. מאז אותו יום ליבי נוטה אחריו: לא תמיד, לא בכול, אבל באיזה קו-שביסוד: התואר "אדירים" הוא תנ"כי. לו רצה יצחק רבין לסלק את התואר הזה לטובת איזה "ישראליזם" אופנתי-מקובל, יכול היה לרשום במקומו: "רציניים". אבל הוא, ודאי בלא חיבוטים רבים, הכריע הכרעה סגנונית פרטית, לא-"יפה", אלא נכונה ודקה וקולעת.
ודאי שאני היחיד בכל ארץ-ישראל התומך עכשיו ביצחק רבין בזכות סגנונו העברי.

רצח רבין היה לה מכה קשה מאוד. היא איבדה אדם אהוב. לא קרוב, אבל אהוב. היא איבדה את דרך השלום, והשנים שבאו אחר כך הוכיחו זאת, ובנוסף איבדה עוד כמה דברים שאינני יכול לפרט ואולי אינני יודע עליהם הרבה. בדברים שאקרא עכשיו, שלאה כתבה (או ערכה) ניתן לחוש את תמצית כאבה על מה שאבד לנו, ולה כמובן, על מה שאנחנו חסרים.

לאה ממשיכה להיות חסרה לי כל כך. ככל שהזמן עובר אני מתגעגע יותר ויותר לשנות האיכות שהיו לי איתה. היא קירבה אותי לעולמה העשיר, עולם רחב של תרבות, של הבנה ושל ראייה נכונה ומפוכחת. קשה לי לתאר את החלל הזה שנוצר, את האבידה שאין לה תקנה.

כשאני חווה חוויות יפות ומרגשות, באמנות, הגות ויצירה, ההתרגשות שלי גדולה במיוחד כי אז לאה קרובה אלי עוד יותר. קשה להביע את זה במילים אבל לי זה מאוד מוחשי. לאחרונה ראיתי תערוכת צילומים נפלאה. כמעט כל צילום ריגש אותי מחדש כי לאה היתה שם איתי, כאילו גם היא מתבוננת בעבודות הנפלאות האלה.

לסיום אני רוצה להקריא שוב את הדברים שלאה כתבה לזכרה של אמא שלה, אוה בנדק, במלאת שנה לפטירתה. אפשר לחוש בקלות ביופי הפנימי של הכתיבה שלה: פשוטה וקלילה, קצרה ואומרת המון. לאה לא אהבה במיוחד לכתוב, ולרוב ניסתה להתחמק מזה. יחד עם זה היא ידעה לעשות זאת בטעם וביופי שאיפיינו את כל יצירותיה.

במלאת שמונה שנים

לפעמים נדמה לי שחלף זמן רב מאז שנפרדנו, ואולי בכלל לא נפרדנו, ולפעמים נדמה שזה קרה רק אתמול. לי ברור שעדיין לא עיכלתי והבנתי לעומק את מה שאיבדתי. אולי אף פעם לא אבין.

אני חש געגועים חזקים וחיסרון גדול. לעתים את מופיעה בחלומות, לפעמים אני קורא בשמך מבלי משים. פעמים רבות, כשאני מצליח להגיע אל כמה דברים יפים ונעלים בעיניי, אני חושב עלייך המון. זו יצירה יפה באחד מתחומי האמנות או דברים נכונים ויפים ונשגבים שאני רואה או שאני שומע אותם נאמרים. נעשיתי רגיש לדברים האלה, ומבלי להבין איך זה קורה בדיוק, זה מתערבב לי בזיכרון שלך, בגעגועים אלייך ובחסרונות שאני חסר.

תרבות זו את ואת זו תרבות. גם חוכמה זו את, סקרנות וצימאון לדעת, להכיר, לחוות. בדרכך שלך המיוחדת היית מאוד מאוד חברותית, ועל כן השפעת המון דברים טובים שבך על כל אחד מאיתנו, כל מי שהכיר אותך. אילו היה עולמנו מתוקן, יכולת להיות שרת התרבות של ישראל למשל... אבל הדברים לא מתנהלים כפי שהיינו רוצים, והסתפקנו בזה שהיית שרת התרבות של המשפחה, של חברים, של בית הספר וכיוצא בזה מקומות שהגעת אליהם. בכל אלה ולכל אלה הקנית תרבות פשוטו כמשמעו.

בעיניי העולם בלעדייך אינו אותו עולם שהיה כשהיית איתנו. ולא שאינך לגמרי כאן. בזיכרוננו את מאוד קיימת, אלא שאינך כאן כדי להמשיך ולתת, לומר, לייעץ, להדריך ולכוון. חייך נקטעו באמצע הדרך, וטוב שבחוכמתך ידעת למלא אותם תוכן בכל רגע ובכל שעה. כך לפחות לא נשארה תחושה של החמצה לגבי מה שהיה. תחושת ההחמצה נשארה רק לגבי הדברים שעוד יכולת לעשות.

מי יודע אם הרצון להקים מוזיאון פולקלור יהודי-ערבי בכרמיאל היה מתגשם. סביר יותר שהתוכנית לגור בתל-אביב אחרי היציאה לגמלאות ולהקים שם סטודיו לציור כן הייתה מתגשמת. רעיונות יפים שנקטעו בבת אחת. עבורך זו הייתה יכולה להיות מעין סגירת מעגל. התקופה שחיית בתל-אביב יפו בזמן השירות בצבא הייתה כנראה אחת התקופות היפות והמאושרות בחייך, וגם כשגרת הרחק מתל-אביב, חזרת ומצאת בה את אותם הדברים היפים שריגשו אותך אז, ויותר. אמנם ידעת למצוא תרבות ואמנות בכל מקום, אבל נראה שתל אביב עדיין היא מרכז התרבות של ישראל, ואת זה רצית לחוות באופן אינטנסיבי לאחר סיום העבודה החינוכית בבית הספר.

ואלה רק חלק קטן מהדברים שרציתי להיזכר, לזכור ולהזכיר באזכרה הזו.