15 בנובמבר 2013, שלוש שנים:

שמונה חודשים ויום לאחר שנפטרה אמא התחילה מחאת האוהלים, המחאה החברתית. הרגשתי החמצה אדירה שאמא לא עדה לזה. בראשון לספטמבר אותה השנה מחנכות ומחנכים ברחבי הארץ הקימו אוהלים בכניסה לבתי הספר בהם עבדו וביקשו לשתף את הנוער אותו חינכו בתכני המחאה. אני הייתי משוכנעת שאמא הייתה הראשונה לתקוע יתד בחצר בית ספר כרמים. כאב לי שלא יכולה הייתה לקחת חלק, כמו שבוודאי הייתה רוצה. ואני מרגישה שאני מכירה ויודעת באיזה אופן הייתה לוקחת חלק. היא לא הייתה הולכת להפגנות מדי מוצ"ש בתל אביב, אבל כן הייתה מצטרפת ליוזמות וכנסי המחנכים. היא הייתה משוחחת על הסוגיות שעלו עם התלמידים, מעודדת אותם לקחת חלק פעיל ולהתנדב באילו מסגרות שרק ניתן, ומצרה על תלמידיה שהיו מפגינים חוסר הערכה או ציניות כלפי המחאה. הרגשתי שאמא הייתה מקנה לאירועים האלה חשיבות היסטורית של ממש, שהם היו מפיחים בה הרבה תקוות ומחזקים את אמונתה בעבודתה בחינוך. נבצר ממנה לקחת חלק פעיל. ואני, בעודי נוטלת חלק פעיל בתחומים ובאופנים שנראו לו משמעותיים, סימנתי, הקדשתי ושמרתי את חלקה של אמא. התפעלתי בשמה, קיוויתי והאמנתי בשמה. עקבתי אחר אירועים וקבוצות וסימנתי אילו מהן היו מעניינות אותה וכמה הייתה יכולה לתרום.

באותו אופן, הקדשתי לה את מקומה בסוף אותה שנה כשהצגתי בתערוכת הבוגרים במדרשה את הסרט שנעשה הרבה מאוד בזכותה. לולא הייתה איתי תמיד בליבי, באותה עוצמה או אולי אפילו יותר מאשר כשליוותה אותי בעצמה בתחילת לימודיי, לא הייתי צולחת את התקופה הקשה הזו ומשלימה בכבוד את לימודיי. לולא ידעתי שזה לא היה מקובל בעיניה לוותר, לולא הייתי חשה את אכזבתה אם הייתי פורשת – לא הייתי מצליחה. המחשבה שהיא לא הגיעה לראות את סרט הגמר שלי הייתה בלתי נסבלת לולא התחושה הבלתי מתפשרת שהיא איתי תמיד, מתבוננת ויוצרת יחד איתי כל הזמן.

אני מרגישה איך אמא נוכחת בכל מקום – בטוב ליבם של האנשים, בחוכמה, ברגישות ובדאגה לכל.

אני רואה את המצוינות והצמא ללמידה שמלווים את איתמר ברחבי העולם, את היכולת המדהימה לחנך לטוב שמנחה את מיטל, את החיפוש אחר היופי בעולם שלוקח את אבא לסיורים במוזיאון ומאזין יחד איתו למוסיקה. את הכאב הנורא על האובדן מלווה הנוכחות החיונית של הוויתך בנו ובעולם. עודך מחנכת, עודך יוצרת, עודך מפיצה את טובך. ואנחנו אוהבים, מוקירים ומתגעגעים.