16.12.10

לנעם, איתמר, מיטל וניצן

רק רצינו לשתף, שלאה מאד חסרה לנו – לי, לאייל, ואני מאמינה שגם לילדים.

עם כל זה שהיינו נפגשים פעם ב... ועם כל השקט בנוכחות שלה – היתה לה בכל זאת נוכחות. נוכחות שקטה, נוכחות של צניעות, כנות, אמת. הכל היה אמיתי, לא היו הצגות. ההתעניינות שלה באחרים היתה אמיתית. הכוונות היו אמיתיות וכנות. היא תמיד זכרה מה שסיפרנו לה, היתה הרגשה שבאמת אכפת לה.

אני זוכרת בימי הולדת של הילדים, כשהיו (המשפחה) מתקשרים לשאול אותי מה לקנות להם, כמעט תמיד הטלפון הראשון היה של לאה. תמיד ידעתי שהיא תתקשר, ותשאל, ותחקור, ותמיד ידעתי שזה יהיה ספר או פאזל, או משהו בסגנון, שתואם את האידיאולוגיה שלה. שתואם את הגישה שלה לפיתוח הילדים בפן הקוגניטיבי והאמנותי. ובאמת הבחירות תמיד היו מוצלחות.

מאד אהבתי לראות אותה יושבת עם הילדים שלי, בשקט ובשלווה שאפיינו אותה.

באמת זה דברים שמאד אפיינו אותה. ותמיד היה נעים לדבר איתה ולשתף, כי אפשר היה להרגיש שהיא באמת מתעניינת ורוצה לדעת. אפשר היה לדבר ולנאום ארוכות, והיא היתה מקשיבה בסבלנות. לא מתפרצת. לא מבקרת. לפעמים מייעצת. לפעמים קצת משתפת בדברים שלה. אבל בעיקר העבירה תחושה נעימה ונוחה שאפשר לשתף אותה. וזאת הרגשה שלא מקבלים מכל אחד.

ואני מבינה, בעקבות מה שהקריאו התלמידים שלה, שהיא העבירה את התחושה הטובה הזו גם לאחרים. לא רק למשפחה, אלא גם לחברים, לתלמידים, ולכל מי שהכיר אותה. זה היה ממש טבוע בה. וזה תכונה נדירה למצוא אצל אנשים.

אנחנו חושבים עליה הרבה. היא חלק בפאזל של המשפחה. חלק שחסר. שתמיד יחסר. לכולנו. זו באמת אבידה גדולה ולאה תמיד תחסר לנו.

אייל, ענבל, עומר ושירה