במלאת שמונה שנים, נובמבר 2018

לאה שחר, אזכרה ללכתך.

לא מצליחה, לצערי, להגיע לאזכרה היום.

למפגש השנתי שמסמן לי שעון זמן אחר, שנספר ומקבל את מקומו ומביא אתו את ריחות הסתיו, הקרירות באוויר ולעולם יתערבב בזיכרון של אותו טלפון שמודיע לי כי לאה איננה, בתקופה זו הגוף שלי זוכר.

הזמן, הזמן שעובר ומתרחק מנקודת האירוע, מאותו רגע מסוים שאחריו מתחיל דבר מה אחר.

יש את הדיאלוג שהיה לי עם לאה לפני שעזבה למקום האחר ואת הדיאלוג עם לאה אחרי.

לפני, כשנפגשנו: שוחחנו, צעדנו, ביקרנו וחווינו דעה על ספר כזה ועל אחר, על תערוכה זו או אחרת, התייעצנו וניסנו להבין ולנתב את הדרך מול ואל הילדים שלנו ומול ואל התלמידים שעבדנו איתם ותמיד משהו בשיחות האלו התברר ופיזר ערפל ובילבול.

ומהרגע שלאה עברה למקום האחר, נולד ומתקיים לו דיאלוג מסוג אחר, דיאלוג יום יומי שבו אני ממשיכה את השיחות והמחשבות והסיפורים על מה ראיתי או קראתי או שמעתי ותמיד ישנו את אותו הזמן של השקט והזמן שבו אני נותנת ל: "מה לאה הייתה אומרת ?" להגיע אלי, ובאופן מוזר מגיעות תשובות ועולות תהיות משם מאותה לאה של המקום האחר.

כך שאני מרגישה שכל עוד קיים הדיאלוג הזה עם לאה, איך שהוא ובאופן מוזר היא נוכחת ונמצאת בסביבתי.

ישנה שורה באחד משיריה של אתי אנקרי שקיבלה משמעות בהקשר שלי עם לאה:

"קרובה יותר מבחייך ככה את לי במותך..."