לנעם, איתמר, מיטל וניצן האהובים,
איזה רעיון נפלא! להושיב אותי מול דף נייר ( ואח"כ מול המחשב), ולהעלות זכרונות על לאה היקרה.
ובכן, זה מתחיל בהיותי בת 7. זה הגיל בו הייתי כשלאה נולדה.
תינוקת קטנה וחמודה!
זו היתה ממש חגיגה עבורי – לשחק ב"בובה" אמיתית, תינוקת חמודה, בעודי בת 7...
אהבתי את הביקורים השבועיים של משפחתי אצל משפחתה של לאה ושיחקתי איתה הרבה.
3 שנים לאחר מכן, נפרדנו. לאה היתה בת 3 ואני בת 10. משפחתי עלתה לארץ.
לאה היתה מוקד הגעגועים שלי לכל מה שהשארתי מאחור. אני זוכרת שבכיתי מגעגועים אליה...לדעתי, אף פעם לא סיפרתי לה על כך...
רק 11 שנים מאוחר יותר, כשלאה בת 14 ואני בת 21, משפחתה עלתה ארצה ונפגשנו שנית....זה היה שלב שכבר לא שיחקנו...
לאה היתה נערה והיתה עסוקה בחברות/חברים בני גילה ואני הייתי בצבא/לימודים ועסוקה בחברויות שלי.
עיקר המפגשים שלנו היו באירועים משפחתיים – חתונות, בר מצוות, לוויות, ימי הולדת לאימהות שלנו וכד'.
אהבתי כל כך את היצירתיות שיצאה ממשפחתה וממנה באירועים אלה!
בשנה בה לאה חלתה, גם אני הייתי חולה.
דיברנו בטלפון וקבענו שכשיוטב לנו, ניפגש ונדבר.
זה לא קרה – לאה נפטרה ב 13.11 באחת המחלקות הפנימיות בבית חולים רמב"מ.
באותו יום, מבלי שידענו זאת, גם אני הייתי מאושפזת במחלקה פנימית ברמב"מ – קומה מתחת ללאה.
הייתי שם ולא ידעתי שגם לאה שם. ולא ידעתי שהיא בסוף דרכה.
וכך, לפני שהוטב לנו, לאה הלכה מאיתנו – בדרכה השקטה והצנועה.
המפגש שקבענו, מעולם לא התקיים.
אהבתי ואוהבת אותה מאד!
יהי זכרה ברוך!