אחרי 10 שנים....
נעם, איתמר, מיטל וניצן היקרים...
בכל שנה בנובמבר אני יודעת שעברה עוד שנה מאז לכתה של לאה...
ובכל זאת המספר 10 נראה לי כל כך כבד ולא מוחשי...קשה להאמין.
כל כך הרבה זמן...
אני יכולה לאמר לכם שבהרבה רגעים אני חושבת עליה...אני חושבת עליה כל שנה כשמגיע פסטיבל הסרטים ואני קוראת ביקורות על סרטים וחושבת לעצמי: לסרט הזה לאה הייתה הולכת...וישר אני נזכרת בשיחות שלנו: אני תמיד הייתי בעד סרטים "קלילים" ולאה.... היא אהבה את סרטי הפסטיבל המביאים עולמות אחרים אלינו...אז בכל שנה כשמגיע הפסטיבל אני כל כך עצובה שלא נפגש לכוס קפה שם היא תספר לי על סרט ספרדי או סרט צוענים שאהבה...
לאה הייתה תמיד אשת תרבות: מוסיקה קלסית..ספרות ושירה וכמובן אומנות. כשנפגשנו בבסמ"ת, לאה הייתה מה שנקרא "עולה חדשה"...אהבת התרבות נתפסה כמשהו שהביאה מרומניה...משהו ששייך לחינוך אחר...אבל עם השנים והרבה בהשפעתה, חלקים גדולים מהחבורה שלנו הבינה שזו תרבות של כל המין האנושי ולא משהו זר....ולאה מצידה אימצה בחום רב ובאהבה את התרבות הישראלית: היא אהבה שירים וספרות ישראלית וכמובן ריקודי עם...עוד נושא שאני אימצתי לפני כשנתיים, ואני בטוחה שהיא מחייכת באיזה מקום כשהיא רואה את צעדי המגושמים וזוכרת מה הייתי אומרת על ריקודי עם....לאה, לאה - הייתה בך כל כך הרבה סובלנות לדעות אחרות משלך...דבר נדיר מאוד במחוזותינו.
כן...אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים חושבת מה לאה הייתה אומרת על כל מיני דברים...למשל על התקופה המוזרה שאנחנו חווים עכשיו עם הקורונה....בנושא אחד אני כמעט משוכנעת: היא הייתה אוהבת מאוד את הסדרה:"גמביט המלכה"....כשהיינו בתיכון נהגנו שתינו לשחק שח...במיוחד כשהיינו מתארחות אחת אצל השניה...לאה הייתה שחקנית טובה ממני..אבל עם הזמן גם אני השתפרתי ולפעמים הייתי מנצחת...לאה הייתה כל כך מרוצה כשהייתי מצליחה...דבר שמיד עורר בי חשדנות שמא נתנה לי לנצח????אבל לאה הייתה מסבירה בסבלנות שפשוט אני משתפרת ולומדת....תמיד היה ברור שלא חשוב מה תעשה בבגרותה, זה יהיה משולב בהוראה...לאה תמיד הייתה מורה, במובן הטוב, החיובי והאוהב של המילה.
כמו שכבר כתבתי: בהרבה רגעים אני חושבת עליה - הנה גם בסדרה של "נטפליקס" - שחלק ממנה הבנתי טוב יותר בזכות המשחקים המשותפים שלנו לפני כמעט 5 עשורים.
לאה ואני לא ממש נפרדנו...כחודשיים לפני פטירתה נפגשנו בגילון...היא ידעה שאני מגיעה לשם בימי א ובאה לביקור....כל כך שמחנו להפגש...לאה הייתה במצב רוח טוב...לא העליתי על דעתי שהיא חולה...מפגש שמח כזה...
כשאני מסתכלת באתר לזכרה.. יש שם תמונה שאני אוהבת מאוד: לאה ואני יושבות עם איתמר הקטן שאוכל גלידה ושתינו "מתגלגלות" מצחוק..
התמונה הזאת, שיר, מנגינה קלסית, הספר שכה אהבנו: "הנסיך הקטן", מאמר בעתון וסדרה ב"נטפליקס" - בכל אלה אני מאוד מרגישה את נוכחותה במהלך כל השנים.וכן, מתגעגעת.